יש כאב שקשה להסביר במילים.
כשהאישה שבגללה התפרק לך הבית,
הופכת לחלק מהחיים שלך ושל ילדייך.

הוא גר איתה.
הילדים שלך פוגשים אותה.
מדברים עליה, מכירים אותה.
אפילו פוגשים גם את ילדיה.

ואת צריכה להמשיך לתפקד.

להנהן, לחייך כשצריך,
לשאול את הילדים איך היה.
להקשיב לסיפורים שאת בכלל לא רוצה לשמוע.

ובתוכך?
סערה.

לפעמים את רוצה לצעוק
"איך אתם יכולים בכלל להיות איתה?"

לפעמים את רוצה שהילדים ידעו.
שיבינו מה קרה באמת.
שהצדק יצאה לאור.

ולפעמים את אפילו כועסת על עצמך על זה שאת מקנאה.
כי הרי את רוצה להרגיש גדולה בתוך הסיטואציה.

אבל את עדיין פגועה.
ועדיין יש בתוכך מקום שמרגיש שהחליפו אותך.

והמקום הזה לוחש,
" אני כבר לא מספיק,
היא קיבלה את מה שהיה שלי,
החיים שלי נעצרו והחיים שלהם המשיכו."

ויש ימים שאת חזקה ,את חושבת שההפסד כולו שלו.

אבל, אולי הגיע הזמן להפסיק את התחרות שמעולם לא ביקשת להשתתף בה?

את לא צריכה להוכיח לאף אחד שהוא הפסיד כשעזב אותך.
את צריכה לחזור להרגיש שאת לא הפסדת את עצמך,
ולהתחיל לראות את מה שיש בך.